Arab Nomads, not Palestinians

Nurit Greenger

The Arabs, calling themselves Palestinians, are in fact nomads, as for drifters and migrants.

They have drifted and migrated into the land of Israel, mainly during the Ottoman Empire when it was occupying, abusing and neglecting the land. Then also during the British Mandate when the pro-Arabism British Mandate authorities, fervently encouraged the Arabs to pour into the land so that they will outnumber the damn Jew, whose arrival to the land the British were curtailing by their White Paper immigration restrictions decree.
De facto, these Arabs chose to leave their homelands, where they were citizens, to live as nomads in no-man's occupied land.
When, in 1947 Israel declared her independence, Arabs, within her armistice lines, known as the Green Lines, acquired Israel citizenship.
However, the Arabs who remained to live in Israel's legal territories, which she lost to the Jordan and Egypt in Israel's War of Independence, remained orphans of citizenship.

The Arabs who then lived in the terrorist enclave Gaza Strip found themselves on the Egyptian side of the cessation of hostilities. The Israel-Egypt Armistice Agreement of February 24, 1949 established the separation line between the Egyptian and Israeli forces, and established what became the present boundary between the Gaza Strip and Israel.

Both sides declared that the boundary was not to be an international border. The southern border with Egypt continued to be the international border which had been drawn in 1906, between the Ottoman Empire and the British Empire.

One must keep in mind that the Arab population of the Gaza Strip had been greatly augmented by an influx of Arabs who fled from the land of Israel before and during the 1948 war. Egypt did not offer the Arabs living in the Gaza Strip citizenship, rather issued to them All-Palestine passports. From the end of 1949, these Arabs received aid from UNRWA. The government was accused of being little more than a façade for Egyptian control, with negligible independent funding or influence. It subsequently moved to Cairo and was dissolved in 1959, by decree of Gamal Abdul Nasser, the dictator of Egypt.
Egypt continued to occupy the Gaza Strip until 1967, except for four months of Israeli occupation during the 1956 Suez Crisis war. Egypt never annexed the Gaza Strip, but instead treated it as a controlled territory and administered it through a military governor.

From 1967 and until 1994, the Gaza Strip remained under Israeli military administration. During that period the military was responsible for the maintenance of civil facilities and services. In May 1994, following the Palestinian-Israeli agreements known as the Oslo Accords, a phased transfer of governmental authority to the Arabs [a/k/a Palestinians] took place. Much of the Strip, except for the Jewish communities blocs and military areas, came under the Arabs' control. The Oslo Accords gave birth to the Palestinian Authority (PA), led by Yasser Arafat, who chose Gaza City as the PA first provincial headquarters. In September 1995, Israel and the PLO signed a second "peace agreement," extending the Arabs' authority to most of what they named West Bank towns. The agreement also established an elected 88-member Palestinian National Council, which held its inaugural session in Gaza in March 1996. In 2005, Israel, in an unprecedented and notorious unilateral act, dismantled is Gush Katif, its total presence in the Gaza Strip. Since 2006, the Arabs living in Gaza are ruled by the terrorist organization Hamas and are heavily funded by UNRWA and foreign contribution, but are still nomads, or are the citizens of a terrorist organization enclave that is on the West's terrorists list and one of the most dangerous terrorist organization.
The Arabs who, then lived in what is known as the West Bank, ended up under Jordanian control. The name West Bank was coined by the Jordanians after the territory, conquered by Jordan's Arab Legion in the 1948 war, was annexed to Transjordan, forming, in 1949–50, the new Kingdom of Jordan. The term was chosen to differentiate the "West bank of the River Jordan", namely the newly annexed territory, from the "East Bank" of this river, namely Transjordan. Until that point, the area was generally known by the historic names of its two regions – Judea and Samaria, the term used by Israel today. This annexation was illegal and Jordan's claim was never formally recognized by the international community, with the exception of the United Kingdom and Pakistan.

For 400 years, the area, now known as Judea and Samaria, a/k/a West Bank, was under the Ottoman Empire rule as part of the province of Syria. At the 1920 San Remo Conference, the victorious Allied powers of WWI, Britain, France, Italy, Japan and the USA as an observer, allocated the area to the British Mandate of Palestine. Following World War II, the United Nations passed the United Nations General Assembly Resolution 181 (II), Future Government Of Palestine, which suggested to establish a two-state solution – Jewish and Arab - within Palestine. The Resolution designated the territory described as Samaria and Judea, a/k/a "West Bank," as part of the proposed Arab state. But following the 1948 Arab-Israeli war, this area was captured by Transjordan which, in 1949 was renamed Jordan.

From 1948 until 1967, the area, then named "West Bank," was under the Jordanian rule. Jordan did not officially relinquish its claim to the area until 1988, ceding its territorial claims to the PLO and wit it stripped the West Bank Arabs of their Jordanian citizenship.

In the 1967 Six Day War, the West Bank was returned to its legal owner, the state of Israel. With the exception of "east" Jerusalem and the former Israeli-Jordanian no man's land, Judea and Samaria, a/k/a West Bank was not annexed by Israel, rather remained under Israeli military control. The Arabs living in Judea and Samaria remained nomads.

At the time, when the Palestinian Authority (PA) rule of the Gaza Strip and West Bank was under the leadership of Arafat, it suffered from serious mismanagement and corruption scandals. Today, the PA, with its headquarter in Ramallah, is mismanaged and corrupt as well. Leopards do not change their spots.

In conclusion, the Arabs, living in Gaza and West Bank are nomads. Their homelands Arab countries, from where their fathers, or grandfathers, wander into the land of Israel, will not allow them to return home.

The land of Judea and Samaria is legally the land of the state of Israel and Israel is not occupying it. The sooner Israel finally annexes this land and puts it under her rule the better. More so, there is no real room for another Arab state to be established on this land and to end up terrorizing and threatening Israel's existence.
I have no solution for the Arabs living in the Gaza Strip, as their genocidal terrorist ruler, Hamas, wants nothing else but to obliterate Israel. Hamas is at war with Israel; best is an outright war, in which Israel must bring Hamas to a total defeat and end its rule in the Gaza Strip. Then Israel will see to help the Arabs living there to have a better life.

As for the Arabs living on the land in Judea and Samaria, I offer three solutions:
These Arabs can go live elsewhere, better yet, in Jordan, which is the official Palestine state, or,
They go along with what the author, Sari Nusseibeh, suggests in his book, 'What Is a Palestinian State Worth?' - http://www.amazon.com/What-Palestinian-State-Worth-Nusseibeh/dp/0674048733, which the Mandate for Palestine decreed as well, "I propose that Israel officially annex Judea and Samaria [he calls it the "occupied territories] and that the Arabs [he calls Palestinians] in enlarged Israel agree that the state remains Jewish, in return for being granted all the civil, though not political rights, of citizens," or,
They take on the Swiss cantons method. The name canton is derived from the French Language word canton, meaning corner or district.

Israel must formally annex the entire Judea and Samaria territories. Once this is accomplished, Israel needs to commence negotiations with the Palestinian Authority (PA) on matters pertaining to local and regional sovereignty, based on the Swiss Canton model. In Switzerland there are 26 cantons, all are member states of the federal state of Switzerland. In Israel's case, the Arabs will live in several cantons under the Democratic state of Israel rule based on the local and regional sovereignty agreement.
I have deliberately omitted the name Palestinians. Reason being, back in the late 1990's the Arabs adopted a new tactic. They decided to stop talking about annihilating Israel and instead turn their terror war into a struggle for human rights, which they knew will have the West see them as victims and then Westerns will be eating out of their hands. The name "Palestinians" came as part of this grand scheme; this name came about as a political tool and part of the war the Arabs declared on, first the Jews who lived in the Land of Israel before Israel became a sovereign state, and then on Israel since 1948. This war is still ongoing and sadly, Israel has not got its full independence yet.

The only way Israel will finally have independence is for the Arabs to end all their hostilities and agree to live in peace with Israel based on agreement that will keep Israel a safe and secure Jewish State, as suggested above, or Israel must simply get rid of these Arab enemy cancer in her midst.
---
קובץ: אין פלסטינים, רק ערבים; לגיטימציה של הפלסטינים שוללת את הלגיטימיות של מדינת ישראל.
ערבים נוודים, לא פלסטינים
ספטמבר 29, 2011 – א' תשרי 5772
נורית גרינגר
הערבים המכנים את עצמם פלסטינים, הם למעשה נוודים ומהגרים.
הם באו בזרם הגירה לארץ ישראל, בעיקר בתקופת האימפריה העות'מאנית, כאשר היא היתה הכובש, המתעולל והמהזניח של הארץ. וגם בתקופת המנדט הבריטי, כאשר שלטונות המנדט הבריטי הפרו-ערבים, עודדו בלהט את הערבים לזרום לארץ, כך שמספרם יהיה גדול יותר מהיהודים הארורים, שאת עלייתם לארץ הבריטים קיצצו על ידי צו ההגירה המגביל שלהם - הניר הלבן.
דה פקטו, הערבים האלה בחרו לעזוב ארצות מוצאם, שם הם היו אזרחים, ולחיות כמו נוודים בארץ כבושה ומופקרת.
כאשר, בשנת 1947 ישראל הכריזה על עצמאותה, הערבים, בתוך קווי שביתת הנשק שלה, המכונים הקו הירוק, קיבלו אזרחות ישראלית.
לעומת זאת, הערבים שנשארו לחיות בשטחים החוקיים של ישראל, שאותם היא איבדה לירדן ומצרים במלחמת העצמאות של ישראל, נותרו יתומים מאזרחות.
הערבים אשר חיו אז במובלעת הטרור, ברצועת עזה, מצאו את עצמם בצד המצרי של הפסקת פעולות האיבה. הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים של 24 פבואר 1949 ביסס את קו ההפרדה בין הכוחות המצריים והישראלים, ויצר את מה שהפך להיות הגבול הנוכחי בין רצועת עזה לבין ישראל.
שני הצדדים הצהירו כי הגבול לא יהיה גבול בינלאומי. הגבול הדרומי עם מצרים המשיך להיות הגבול הבינלאומי אשר נמשך בשנת 1906, בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הבריטית.
צריך לזכור כי האוכלוסייה הערבית של רצועת עזה גדלה מירבית על ידי זרם של ערבים שברחו מארץ ישראל לפני ובמהלך מלחמת 1948. מצרים לא הציעה לערבים שהתגוררו ברצועת עזה אזרחות, אלא הציאה להם דרכון של 'כל-פלסטין'. מסוף שנת 1949, הערבים הללו קיבלו סיוע מאונר"א. הממשלה הואשמה שהיתה לא יותר מאשר חזית לשליטה מצרית, חסרת מימון עצמאי או השפעה. לאחר מכן היא עברה לקהיר ופורקה בשנת 1959, על ידי צוו של שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
מצרים המשיכה לשלוט ברצועת עזה עד 1967, למעט ארבעה חודשים של הכיבוש הישראלי במהלך מלחמת משבר סואץ בשנת 1956. מצרים מעולם לא סיפחה את רצועת עזה, במקום זה, התייחסה אליה כשטח מבוקר שנוהל באמצעות מושל צבאי.
משנת 1967 ועד 1994, רצועת עזה נותרה תחת ממשל צבאי ישראלי. במשך תקופה זאת הצבא היה אחראי לתחזוקת המתקנים האזרחיים והשירותים. במאי 1994, בעקבות ההסכמים הפלסטינים-ישראלים, הידועים כהסכמי אוסלו, העברה מדורגת של רשות שלטון לערבים, המכונים פלסטינים, התקיימה. חלק גדול מהרצועה, למעט גושי היישובים היהודיים ושטחים צבאיים, עברו לשליטת הערבים. הסכמי אוסלו הולידו את הרשות הפלסטינית (רש"פ) בראשה עמד יאסר ערפאת, שבחר בעיר עזה כמטהו המחוזי הראשון. בספטמבר 1995, ישראל ואש"ף חתמו על "הסכם השלום" שני שהרחיב את הסמכות של הערבים לרוב הערים באיזור שלו הם קראו הגדה המערבית. ההסכם גם הקים את חבר המועצה הלאומית הפלסטינית עם 88 חברים נבחרים אשר ניהל את מושב הפתיחה שלו בעזה במרץ 1996. בשנת 2005, ישראל, במהלך חד צדדי חסר תקדים ולשמצה, פירקה הוא גוש קטיף, את כל הנוכחות של ישראל ברצועת עזה. מאז 2006, הערבים שחיים בעזה נשלטים על ידי ארגון הטרור חמאס וממומנים בכבדות על ידי אונר"א ותרומות של זרים. אך הם עדיין נוודים, או אזרחי מובלעת ארגון טרור שנמצא בראש רשימת המערב של אירגוני מחבלי הטרור המסוכנים ביותר.
הערבים שחיו אז, במה שמכונה הגדה המערבית, בסופו של דבר נשארו בשליטת ירדן. השם הגדה המערבית נטבע על ידי הירדנים לאחר שהשטח, שנכבש על ידי הלגיון הערבי הירדני במלחמת 1948, סופח לעבר-הירדן, ויצר בשנת 1949-1950, את הממלכה החדשה של ירדן. המונח נבחר כדי להבדיל את "הגדה המערבית של נהר הירדן", כלומר השטח החדש שסופח, מ-"הגדה המזרחית" של הנהר הזה, כלומר עבר הירדן. עד אז, האזור היה ידוע בדרך כלל בשמות של שני החלקים ההיסטוריים שלו - יהודה ושומרון, השמות שבהם משתמשת כיום ישראל. הסיפוח היה בלתי חוקי וטענתה של ירדן מעולם לא הוכרה רשמית על ידי הקהילה הבינלאומית, למעט בריטניה ופקיסטאן.
במשך 400 שנים, האזור, הידוע כיום בשם יהודה ושומרון, וגם ידוע בשם הגדה המערבית, היה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית כחלק מהפרובינציה של סוריה. בשנת 1920 בועידת סן רמו, המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה, בריטניה, צרפת, איטליה, יפן וארצות הברית כמשקיף, הקצו את השטח למנדט הבריטי של פלסטין. בעקבות מלחמת העולם השנייה, האו"ם קיבל את החלטת העצרת הכללית של האו"ם, החלטה 181 [2], על העתיד של ממשלת פלסטין, אשר הציע להקים פתרון של שתי מדינות - יהודית וערבית - בתוך פלסטין. ההחלטה הקצתה את השטח המתואר, שומרון ויהודה, גם ידוע כגדה המערבית, כחלק מן המדינה הערבית המוצעת. אבל בעקבות המלחמה בין ישראל ומדינות ערב 1948, איזור זה נכבש על ידי עבר-הירדן, אשר, בשנת 1949 שונה לשם ירדן.
משנת 1948 עד 1967, האזור, שאז היה ידוע בשם "הגדה המערבית", היה תחת שלטון ירדן. ירדן לא וויתרה רשמית על תביעתה לאזור עד 1988, כשהעבירה את תביעותיה הטריטוריאליות לאש"ף ועם כך הפשיטה את תושבי הגדה הערבים מאזרחותם הירדנית.
במלחמת ששת הימים ב-1967, הגדה המערבית הוחזרה לבעליה החוקיים, מדינת ישראל. למעט "מזרח" ירושלים ושטח ההפקר הישראלי-ירדני, יהודה ושומרון-הגדה המערבית לא סופחו לישראל, אלא נשארו תחת שליטה צבאית ישראלית. הערבים המתגוררים ביהודה ושומרון נשארו נוודים.
השלטון של הרשות הפלסטינית (רש"פ), תחת הנהגתו של ערפאת, ברצועת עזה והגדה המערבית סבל מניהול כושל רציני ופרשיות שחיתות. כיום, הרשות הפלסטינית, עם עם המטה שלה ברמאללה, הוא כושל ומושחת גם כן. נמרין לא משנים את חברבורותיהם.
לסיכום, לערבים, המתגוררים בעזה ובגדה הם נוודים. מדינות מוצאם הערביות, משם אבותיהם, או סביהם, נדדו לארץ ישראל, לא מאפשרות להם לחזור הביתה.
ארץ יהודה ושומרון היא כדין הארץ של מדינת ישראל, וישראל לא כובשת אותה. כמה שיותר מהר ישראל תספח, סוף סוף, את השטח הזה ותשים אותו תחת שלטונה זה יהיה טוב יותר. ועוד, אין מקום אמיתי למדינה ערבית נוספת, שתוקם על קרקע זו, שבסופו של דבר תשתמש באמצאי טרור ותאיים על קיומה של ישראל.
אין לי שום פתרון לערבים המתגוררים ברצועת עזה, כי השליט הטרוריסטי הרצחני-שואתי שלהם, חמאס, לא רוצה שום דבר אחר, אלא להשמיד ישראל. החמאס נמצא במלחמה עם ישראל; הטוב ביותר הוא מלחמה עד הסוף, בה ישראל חייבת להביס את החמאס, תבוסה מוחלטת ולשים סוף לשלטונו ברצועת עזה. ואז ישראל תראה איך לעזור לערבים החיים שם שיהיו להם חיים טובים יותר.
באשר לערבים החיים בשטחים מסוימים ביהודה ושומרון, אני מציעה שלושה פתרונות:
ערבים אלה יכולים לעבור לחיות במקום אחר, הטוב ביותר, בירדן, שהיא המדינה הפלסטינית הרשמית, או,
ללכת בעקבות המחבר, סרי נוסייבה, המציע בספרו, 'מהו שוויה של המדינה הפלסטינית'
http://www.amazon.com/What-Palestinian-State-Worth-Nusseibeh/dp/0674048733
אשר המנדט על פלסטין גם גוזר, "אני מציע שישראל תספח, רשמית, את יהודה ושומרון [שהוא מכנה אותם השטחים הכבושים] וכי הערבים [שהוא מכנה הפלסטינים] בישראל המוגדלת יסכימו כי המדינה תשאר יהודית, תמורת הענקת כל זכויות האזרח, אם כי לא זכויות פוליטיות, של אזרחים," או,
שיקחו את שיטת הקנטונים של שווייץ. השם קנטון נגזר מהמילה הצרפתית קנטון, כלומר פינה או מחוז.
ישראל חייבת רשמית לספח את כל שטחי יהודה ושומרון. ברגע שזה יעשה, ישראל צריכה להתחיל במו"מ עם הרשות הפלסטינית (רש"פ) בעניינים הנוגעים לריבונות מקומית ואזורית, המבוססת על מודל הקנטון השוויצרי. בשווייץ ישנם 26 קנטונים, כולם חברים במדינה הפדרלית של שוויץ. במקרה של ישראל, הערבים יחיו בכמה קנטונים תחת השלטון של המדינה הדמוקרטית, ישראל, המבוסס על ההסכם הריבוני המקומי והאזורי.
במכוון השמטתי את השם 'פלסטינים'. הסיבה לכך, שבסוף שנות ה-90 הערבים אימצו טקטיקה חדשה. הם החליטו להפסיק לדבר על השמדת ישראל ובמקום זאת להפוך את מלחמת הטרור שלהם למאבק למען זכויות האדם, אשר הם ידעו שהמערב יראה בהם כקורבנות ואז אנשי המערב יאכלו מהידיים שלהם. השם "פלסטינים" הומצא במסגרת של תכנית גדולה יותר. שם זה בא ככלי פוליטי וחלק מהמלחמה שהערבים הכריזו תחילה על היהודים שחיו בארץ ישראל לפני שישראל הפכה למדינה ריבונית, ולאחר מכן על ישראל מאז 1948. המלחמה הזאת עדיין מתמשכת ובעצב אפשר לומר שישראל עדיין לא קיבלה עצמאות מלאה.
הדרך היחידה שבה לישראל תהיה סוף סוף עצמאות היא, שהערבים ישימו קץ לכל מעשי האיבה שלהם ויסכימו לחיות בשלום עם ישראל על בסיס הסכם שיאפר לישראל להיות מדינה יהודית, בטוחה ומוגנת, כפי שהוצע לעיל, או שישראל צריכה פשוט להיפטר מהאויב הערבי הסרטני הזה שנמצא בתוכה.