Ari Bussel
We depart this time from our regular series, “Postcards from Israel – Postcards from Home” and bring a short article in Hebrew.
“Change,” said Nobel Laureate Yisrael Aumann of the Hebrew University in Jerusalem, “will only come from within.” He said it three years ago, during the Second War in Lebanon. It took me some time to internalize this call, and in October, 2008, I left to Israel to bring about “change.” We were preparing for an election here in the USA, and “CHANGE” was the buzzword of the day. We were all captivated, mesmerized by a promise for a better future. I left convinced that by joining the political system in Israel, I will be able to bring about Change.
What was created instead is this series of essays about our world at the beginning of the 21st Century, the role of the Free World, and the dangers threatening to engulf us.
It took me four and a half months on the ground in Israel, getting to know the people, the New Israel, covering Operation Cast Lead and then the elections in Israel, to understand what I did not understand before.
The new American Administration may be increasingly hostile to Israel, but neither it nor the threat from Iran and its cronies, Hizbollah and Hamas, or from Israel’s enemies who like to call themselves “Palestinians” poses as great a threat to Israel’s continued existence as ISRAEL ITSELF.
The CHANGE Prof. Aumann talked about must indeed come from within – from within the Jewish community, from within Israel itself. It is a change of attitude, perception and basic understanding.
For two thousand years the Jewish People have survived while empires crumpled and disappeared. Now, after 61 years of existence as a modern state, Israel has become so drunk by its own successes, that it strayed from the true way.
Time is short, and for us to survive as a People, as a Nation and as a Light Unto the Nations, we must stop to re-evaluate and take the necessary, sometimes painful, steps. There is no other way. There is no other choice. We must change our habits, our thinking and our expectations and prepare for the worse before a brighter future can be set for generations to come
In the series “Postcards from Israel – Postcards from Home,” Ari Bussel and Norma Zager invite readers throughout the world to join them as they present reports about Israel, homeland of the Jewish People, as seen by two sets of eyes. This “point - counter-point” presentation has, since 2008, become part of our lives. It can be found in numerous websites around the world as well as in print in the USA.
© Postcards from Home, July, 2009
Contact: aribussel@gmail.com
ימי בין המיצרים התשס"ט
ארי בוסל, ממרחקים
מלחמת לבנון השניה התנהלה לפני שלוש שנים בדיוק באותו קיץ של בין י"ז בתמוז לבין תשעה באב. צרפנו את הקורות באותם ימים לתאריך ולנבואה,"כי מצפון תבוא הרעה," אך טעינו שכן למעשה הרעה באה מבפנים.
לכאורה למדנו. הפקנו לקחים. הצמרת הבטחונית נעלמה כמעט ממסכי הרדאר - אולמרט, פרץ, חלוץ. האם נכון להאשים אותם? הרי מחדלים אינם קורים בן יום - תוצאה הם של שנים ארוכות של אזלת יד, חוסר תשומת לב, הזנחה ואולי יוהרה. המענין היה שאף אחד לא חשב שהוא אשם במצב הביש שאליו נקלענו - בוגי מאשים את חלוץ וזה את הצמרת הפוליטית וחוזר חלילה כבסחרחרה. ואולי, לא היו הדברים מעולם; אם אף אחד לא אחראי, כולנו אשמים.
חייבים אנו להזהר היום פי שבעת מונים. האויב אינו יושב על השמרים. האויב התחזק, התחמש מחדש, למד את צורת הפעולה, בחן את מקורות המידע והמידע הנגדי, המשיך לעקוב אחר הנעשה והוא מוכן יותר מתמיד לתקוף שנית, חזק מבעבר. עלינו להיות מוכנים לכל אפשרות.
ואצלנו? רמטכ"ל איש צבא היבשה, נחוש לשנות, לנער, להחיות ולחדש. מבצע עופרת יצוקה הראה שהצבא שיפר במידה רבה את התנהגותו - שוב אין חיילים יוצאים לשטח עם טלפונים ניידים ויוצרים צבא של כתבים לעת מצוא. פתאום מדברים מהצבא בקול אחד, בצורה מסודרת, מבוקרת. נזכרנו פתאום שיש גוף שנקרא "צנזורה" ושלא כל מפקד בדימוס או קצין במילואים יכול להתקשר לגלי צה"לֹ ולהתראיין בזמן אמת על דברים שיפה להם השתיקה. משרד החוץ, תחת הגברת ליבני שנעזרה בו כחברת הסברה פרטית שלה ושל מפלגתה, השתפר. לאחר הבחירות, שר וסגן שר חוץ חדשים פועלים באופן שונה ואינם נחבאים אל הכלים, עונים כדורבנות. שינוי הכיוון נראה לעין.
אך כל שנעשה קורה במבט לאחור. אכן השתפרנו, אך האם זכאים אנו לעלות כיתה?
נראה שהטלטלה לא היתה חזקה מספיק. נראה שהבנו שעלינו להשתנות, אך שינוי אינו במילים בלבד וללא עשיה קדחתנית עכשיוית, לא יחול. נראה שנכונות לנו הפתעות מאד לא נעימות, אז בואו ננסה ביחד להגיע לשורשו של ענין.
התשובה פשוטה, אך תרגומה למעשים קשה וכואב. הרשו לי לפיכך להשתמש בדוגמא של גיבור אותה מלחמה, קצין שזרק עצמו לעבר רימון מתפוצץ תוך כדי קריאת "שמע." הקצין רועי קליין הי"ד (השם ינקום דמו, שכן אנו שכחנו). זכיתי לבקר באותו ישוב בו התחנך ושם הקים את משפחתו. ראיתי את "שכונת הוילות" בה יגדלו ילדיו, יתומים מאב שכן הוא את חייו הקריב, לכולנו נתן. אפילו הוסבר לנו אז שהבתים במצב חוקי זה או אחר, ושכחתי את הפרטים. עכשיו, בצעד שלא פורסם בהרחבה, נענה בית המשפט העליון לעתירת ארגוני השמאל והוציא צו הריסה. יתכן שמפוני גוש קטיף יזמינו את האלמנה והיתומים להצטרף אליהם.
דוגמא שניה. כבר למעלה מאלף ימים יושב חייל בשבי. מקווים אנו שגלעד שליט עדיין חי. מתפללים אנו לכך מדי יום, אך זוכרים בצורה מאד מפוכחת שני חיילים אחרים שנחטפו גם הם, בדיוק באותה תקופה, ואשר אבריהם הוחלפו תמורת הרבה מאד רוצחים חיים שנהנו בקייטנת ישראל. לפני מספר ימים נחטף חייל אמריקאי באפגניסטן.
צבא ארה"ב למד מצבא ההגנה לישראל להמטיר עלוני הסברה ליושבי הכפרים - "אם לא יוחזר החייל מיידית, יגבה מחיר" (מותר לגחך - מחיר? צבאו של הנשיא אובמה, ראש המפקדים של אחת מהמדינות המוסלמיות הגדולות בעולם, יפעל נגד אנשיו?). על דבר אחד חייבים לברך: האמריקאים לא משחקים משחקים, לפחות לא על הניר. האויב מגחך, ובצדק, אך הדרך נכונה - יש לגבות מחיר כואב, גדול ורב, שיכריח את האויב לשנות את דרך פעולתו. חיי חייל כחיינו כולנו. לא משחקים, שברנו את הכלים.
ודוגמא שלישית, שכן הזכרתי את ארה"ב, אחת מהמדינות המוסלמיות הגדולות בעולם (לפחות לפי דבריו והלך רוחו של הנשיא בו לא בחרתי). הנשיא נפגש עם ראשי הארגונים היהודים שאמורים ליצג אותך ואותי. אבוי! ארגון ציוני אמריקה לא נכלל. מה פתאום שמקום הצגות ברחוב מרכזי בבירת הארץ ישתתף? חשוב הרבה יותר שארגונים שוחרי שלום, הכמהים לשלום עכשיו, ישתתפו. חיוני למעשה, שכן זו היתה הצגה רבתי, מתוזמנת ומכוונת. 14 נציגי ארגונים, אך הם לא מייצגים אותי ואותך וודאי שאינם מייצגים את האינטרסים של העם היהודי, של מדינת היהודים ושל יהדות התפוצות.
ארגוני זכויות האדם, ארגוני השמאל, בית משפט הצדק בישראל (בית משפט העליון) והארגונים היהודים הותיקים התנחלו בצורה כה חזקה מסביב לכלי הדם שהם חונקים אותם מכל עבר. גם אם נסיר אותם בניתוח ממושך ונעזר בהקרנות, מי יודע איזה נזק הם כבר גרמו בהפחיתם את זרימת הדם למוח?
רבותי, גבירותי, נכבדי - יהודים באשר אתם - ישראלים במדינה ובתפוצות: חייבים אנו להתעורר ולהבין את שקורה לנגד עינינו. ארגוני השמאל של פעם אינם ארגוני השמאל של היום. השאיפה לשלום היא שאיפה מושרשת ומאחדת את כולנו, אך בנקודת זמן זו אין אנו רשאים לדבר על שלום. הממשל בארה"ב עדיין אינו עויון בגלוי, אך לא רחוק היום שבו נרגיש עמדה זאת על בשרנו. חייבים אנו להגן על עצמנו ויש להתכונן לכך עכשיו. העזרה לא תצמח מהארגונים היהודים. הם אלו שעשו כה רבות במלחמת העולם השניה ועדיין חוזרים על אותן השגיאות.
הסתכלו לבדכם וענו: מי מוביל את הצבא ומי משתמט משרות? ממי מפחדים אויבנו ולמה? מדוע דגל ישראל לא מונף באוניברסיטאות בירושלים, בחיפה, בבאר שבע ובתל אביב אלא רק באריאל? למי מועילים ארגוני השמאל והאנרכיסטים ומדוע אנו רואים חובה לעצמנו להרוס בית אלמנה ויתומים אך מפחדים להרוס את כל אותם אלפי הבתים שנבנו ללא היתר ברחבי יהודה ושומרון על ידי לא אחרים מאשר מתנחלים ערבים?
גבירותי, רבותי, נכבדי - ישראלים בארץ - חייבים אתם לעזור לעצמכם לפני שאתם באים לבקש כספים ועזרה מבחוץ. הכיצד נלחם כאן כאשר עיקר ההרס נגרם בארץ והארס נוטף מבפנים?
שינוי, כך אמר פרופסור ישראל אומן, יגיע אך מבפנים. חשבתי לתומי שפרושו שעלי להגיע ארצה ולנסות לשנות ע"י הקמת מפלגה חדשה או הצטרפות למפלגה קיימת. שינוי, הבנתי מאוחר יותר, הוא לא בשיטה או בפוליטיקאים האוחזים במושכות. שינוי הוא של תפישה והבנה.
ביום בו נבין שברברת לא תחזיר את גלעד שליט ושרוצחים צריכים להענש עונש מוות ושלנו זכות ראשונה להגן על עצמנו ועל דרכנו לפני זכות של כל אחד אחר - באותו היום יצטרפו כל אותם הכוחות שעתה מהססים ומתבוששים ונהיה צבא עצום ורב. באותו יום תתחיל להתגשם הנבואה על אותו העמק המלא עצמות יבשות.
עצמות אלו אנו הן ורוח חדשה - היא רוח התמיד - תפיח בנו תקווה ועשיה מחודשת ותחיית המתים. המתים יושבים בבתי קפה בתל אביב ומבלים ונוסעים לסוף שבוע בחול וקונים בדיוטי פרי ונהנים פה ושם ובכל מקום, אך זמנם מועט והאסון - אם לא יתעוררו במהרה - יהיה כגודל אותם שני האסונות אותם זוכרים אנו בין שבעה עשר בתמוז ובין תשעה באב.
No comments:
Post a Comment