Nurit Greenger
Ignoring history for the greater good of appeasement and politics is a formula for destruction and loss.
As a result of WWI and the division of the defeated Ottoman Empire , Britain received a mandate to manage the land of Israel, then called Palestine. What was the purpose of the British Mandate for Palestine?
The preamble to the League of Nations document that establishes the British Mandate for the territory of Palestine states the purposes as follows:
Whereas the Principal Allied Powers have agreed, for the purpose of giving effect to the provisions of Article 22 of the Covenant of the League of Nations, to entrust to a Mandatory selected by said Powers to administer the territory of Palestine, which formerly belonged to the Turkish Empire, within such boundaries as may be fixed by them; and
Whereas the Principal Allied Powers have also agreed that the Mandatory should be responsible for putting into effect the declaration originally made on November 2nd, 1917, by the Government of His Britannic Majesty [the Balfour Declaration], and adopted by the said Powers, in favor of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country; and
Whereas recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country;
Article 6 further states:
The Administration of Palestine, while ensuring that the rights and position of other sections of the population are not prejudiced, shall facilitate Jewish immigration under suitable conditions and shall encourage, in co-operation with the Jewish agency referred to in Article 4, close settlement by Jews on the land, including State lands and waste lands not required for public purposes.
By this document, the British government was made responsible for the territory known as Palestine for the specific purpose of facilitating Jewish immigration, settlement, and the establishment of a "national home for the Jewish people". While it is noted that the "civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine" shall not be prejudiced by the purpose of the Mandate, the clear intent was to go forward with the Zionist program of Jewish immigration and settlement.
Unfortunately for all parties, early optimism that this could be done with justice for all was destroyed by Arab hostility to the basic concept, however implemented, and increasing anti-Jewish violence from the Arabs as the Mandate period proceeded. Ultimately the British reneged on their obligations and adopted a largely pro-Arab approach to policies in the Mandate territory.
The British did abide by their mandate:
They did not ensure the rights and position of the Jews. They were prejudice, they hunted Jews, limited their activities and aggravated them, and instigated the Arabs against the Jews, resulting in Arabs constantly attacking and killing Jews.
The British did not facilitate Jewish immigration, rather they issued the vile White Paper that limited the arrival of Jews to the land of Israel, where they could have found safe heaven from persecution, anti-Semitism and Nazi Europe, thus caused many more Jews perish in the Holocaust.
The White Paper of 1939, also known as the MacDonald White Paper, named after Malcolm MacDonald, the British Colonial Secretary who presided over it, was a policy paper, issued by the British Government under the notorious appeaser Neville Chamberlain in which the idea of partitioning the Mandate for Palestine, as recommended in the Peel Commission Report of 1937, was abandoned in favour of creating an independent Palestine governed by Arabs and Jews in proportion to their numbers in the population of 1949. A limit of 75,000 Jewish immigrants was set for the five-year period 1940-1944, consisting of a regular yearly quota of 10,000, and a supplementary quota of 25,000, spread out over the same period, to cover refugee emergencies. After this cut-off date, further immigration would depend on the permission of the Arab majority . Restrictions were also placed on the rights of Jews to buy land from Arabs.
The British did not cooperate with the Jewish Agency and did not assist, rather impeded, the settlement of Jews in the Land and they kept a closed eye to the terror the Arabs constantly launched on the Jews until the Jews had enough and forced the evil and unfair British to relinquish their mandate in 1948 and then the Jews declared their independence.
The British had notified the U.N. of their intent to terminate the mandate not later than 1 August 1948, however, early in 1948, the United Kingdom announced its firm intention to end its mandate in Palestine on May 14, 1948. In response, The United States President Harry Truman made a statement on March 25 proposing UN trusteeship rather than partition, stating that "unfortunately, it has become clear that the partition plan cannot be carried out at this time by peaceful means... unless emergency action is taken, there will be no public authority in Palestine on that date capable of preserving law and order. Violence and bloodshed will descend upon the Holy Land. Large-scale fighting among the people of that country will be the inevitable result."
The Jewish Leadership led by future Prime Minister, David Ben-Gurion, declared independence on the afternoon of Friday, May 14, 1948 (5 Iyar 5708 Hebrew Calendar date), with the declaration to become effective from the end of the Mandate at midnight of that day. The State of Israel declared itself as an independent nation, and was quickly recognized by the Soviet Union, the United States, and many other countries, but not by the surrounding Arab states. Over the next few days, approximately 700 Lebanese, 1,876 Syrian, 4,000 Iraqi, 2,800 Egyptian troops invaded the nascent Jewish State. Around 4,500 Transjordanian troops, commanded by 38 British officers who had resigned their commissions in the British army only weeks earlier, commanded by General Glubb, invaded the Corpus separatum region encompassing Jerusalem and its environs, in response to the Haganah's Operation Kilshon, as well as areas designated as part of the Arab state by the U.N partition plan. On the date of British withdrawal, the Jewish provisional government declared the formation of the State of Israel. The partition plan required that the proposed states grant full civil rights to all people within their borders, regardless of race, religion or gender. Israel acknowledged that obligation, the Arabs did not, in fact they rejected the partition and the existence of the Jewish state and still do.
Though the Balfour Declaration was issued by Britain, the theft of the land, allocated to the Jews, was British injustice to the Jewish Nation. Just because they held the Mandate for Palestine they had no right to take 77% of the State of Israel land and give it to the Arab Hashemite Family who are nothing but murderers - of Arab-"Palestinians" and Jews!
If the world were to be reminded and repetitiously told these facts in Jewish history and had Israelis were educated and then remembered whom they need to watch out for, Israel would have been in a much better position than in which it has placed itself by choosing to be ignorant and oblivion.
How wrong the world has treated Jews and we, Jews, have not got it into our thick, thick and stubborn heads!
---
איתור היסטוריה יהודית מודרנית לאורך הצביעות הבריטית
אוגוסט 14, 2011 – יד' באב 5771
נורית גרינגר
התעלמות מההיסטוריה למען פיוס ופוליטיקה היא נוסחה להרס ואובדן.
כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה וחלוקת האימפריה העות'מאנית המובסת, בריטניה קיבלה מנדט לנהל את ארץ ישראל, שנקראה אז פלסטין.
מה הייתה המטרה של המנדט הבריטי על פלסטין?
המבוא למסמך ליגת האומות שמייסד את המנדט הבריטי על שטחה של פלסטין מאשר את מטרותיו כדלקמן:
מעצמות הברית העיקריות הסכימו, במטרה לתת תוקף להוראות של סעיף 22 של האמנה של חבר הלאומים, להפקיד בידי מנדטור שנבחר על ידי מעצמות הברית לנהל את שטחי פלסטין, אשר בעבר היו שייכים לאימפריה הטורקית, בתוך גבולות שיוכלו להקבע על ידם, ו-
בעוד מעצמות הברית העיקריות הסכימו גם שהמנדטור צריך להיות אחראי לתת תוקף להצהרה, שהוכרזה לראשונה ב-2 בנובמבר 1917, על ידי ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה [הצהרת בלפור], ואומצה על ידי המעצמות האלה, לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטין, בתנאי ברור ששום דבר לא יעשה שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות בקהילות הלא יהודיות הקיימות בפלסטין, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים מהם הם נהנו בכל מדינה אחרת, ו-
לעומת זאת, הכרה ניתנה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלסטין והעילה להקמה מחדש של ביתם הלאומי בארץ זו.
סעיף 6 ממשיך ומוסיף:
המנהל של פלסטין, תוך הקפדה כי הזכויות והמיקום של חלקים אחרים של האוכלוסייה הוא לא בעל דעה קדומה, יקל הגירה יהודית בתנאים מתאימים, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית הנזכרת בסעיף 4, ויעודד התיישבות צפופה של יהודים על השטח, כולל אדמות מדינה ואדמות בור שאינן נחוצות לצורכי ציבור.
לפי מסמך זה, ממשלת בריטניה נעשתה אחראית לשטח המכונה פלסטין לצורך הספציפי של קידום הגירה והתיישבות יהודית, והקמת "בית לאומי לעם היהודי". אף כי צויין כי "הזכויות האזרחיות והדתיות של הלא-יהודים הקיימים בפלסטין" לא ייפגעו על ידי מטרת המנדט, הכוונה הייתה ברורה להתקדם עם התוכנית הציונית של הגירה והתיישבות יהודית.
לרוע המזל של כל הצדדים, אופטימיות מוקדמת שזה יכול להיעשות, עם צדק לכל, נהרס על ידי העוינות הערבית למושג היסודי, בכל דרך שהוא ייושם, והאלימות של הערבים כנגד היהודים גברה כל עוד תקופת המנדט המשיכה. בסופו של דבר הבריטים הפרו את חובותיהם ואימצו גישת תמיכה מרובה במדיניות הערבית בשטחי המנדט.
הבריטים לא צייתו למנדט שלהם:
הם לא הבטיחו את זכויותיהם ואת המיקום של היהודים. היו להם דעות קדומות, הם רדפו את יהודים, הגבילתו את פעילותיהם ועיצבנו אותם, והסיתו את הערבים נגד היהודים וכתוצאה מכך הערבים תקפו והרגו יהודים כל הזמן.
הבריטים לא איפשרו הגירה יהודית, אלא הוציאו את הספר הלבן הנתעב שהגביל את העליה של יהודים לארץ ישראל, ששם הם יכלו למצוא מקלט בטוח מרדיפות והאנטישמיות באירופה הנאצית, ובכך גרמה שהרבה יותר יהודים ימותו בשואה.
הספר הלבן של 1939, ידוע גם בשם הספר הלבן של מקדונלד, על שמו של מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי, אשר ניהל את זה, היה נייר מדיניות, שהונפק על ידי הממשלה הבריטית, תחת הידוע לשמצה הפייסן נוויל צ'מברליין, שרעיונו היה חלוקת המנדט על פלסטינה, כפי שהומלץ בדו"ח של ועדת פיל של 1937, שנטש לטובת יצירת פלסטין עצמאית הנשלטת על ידי יהודים וערבים ביחס למספרם באוכלוסייה של 1949. הגבלה של 75,000 עולים יהודים נקבעה לתקופה של חמש שנים, 1940-1944, בהיקף של מכסה שנתית קבועה של 10,000, ומכסה משלימה של 25,000, המתפרסת על פני אותה תקופה, כדי לכסות ענייני חירום של הפליטים. לאחר מועד זה, הגירה נוספת תהיה תלויה באישור של רוב ערבי. וגם הוטלו הגבלות גם על זכויות של יהודים לרכוש קרקעות מערבים.
הבריטים לא שיתפו פעולה עם הסוכנות היהודית ולא סייעו, אלא עיקבו, התנחלות יהודים בארץ ישראל והם החזיקו עין סגורה לטרור, ללא הפסק, שהערבים ניהלו כנגד היהודים עד שליהודים נמאס והם אילצו את הבריטים הרשעים וחסרי ההגינות לוותר על המנדט שלהם, בשנת 1948, ולאחר מכן היהודים הכריזו על עצמאותם.
הבריטים הודיעו לאו"ם על כוונתם לסיים את המנדט לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948, עם זאת, בתחילת 1948 הודיעה בריטניה שכוונתה לסיים את המנדט שלה בפלסטין ב-14 במאי 1948. בתגובה, נשיא ארה"ב הארי טרומן, בהצהרה שנתן ב-25 במרץ, הוא הציע נאמנות של האו"ם במקום החלוקה, ואמר ש- "למרבה הצער, התברר שתוכנית החלוקה לא יכול להתבצע בשלב זה בדרכי שלום ... ואלא אם כן פעולה חירום תינקט, לא תהיה רשות ציבורית בפלסטין בתאריך זה שתהיה מסוגלת לשמור על החוק והסדר. אלימות ושפיכות דמים ינחתו על ארץ הקודש. קרבות בקנה מידה גדול בין האנשים בארץ יהיו תוצאה בלתי נמנעת."
המנהיגות יהודית בראשות העתיד להיות ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הכריזה על עצמאותה בשעות אחר הצהריים של יום שישי, 14 מאי, 1948 (5 אייר 5708 תאריך השנה העברי), עם ההכרזה להיות יעילים מסוף המנדט בחצות אותו יום. מדינת ישראל הכריזה על עצמה כמדינה עצמאית, והוכרה במהירות על ידי ברית המועצות, ארצות הברית, ומדינות רבות אחרות, אך לא על ידי מדינות ערב שמסביבה. במהלך הימים הקרובים, כ-700 לבנונים, 1876 סורים, 4000 עיראקים, 2800 כוחות מצריים פלשו למדינה היהודית המתהווה. בסביבות 4500 חיילים מעבר הירדן, בפיקודו של 38 קצינים בריטים, שכמה שבועות קודם לכן התפטרו מתפקידם בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל גלאב, פלשו לאזור הקורפוס ספאראטום שהקיף את ירושלים וסביבתה, כתגובה למבצע קילשון של ההגנה, וגם לאזורים המיועדים להיות המדינה הערבית לפי תכנית החלוקה של האו"ם. בתאריך הנסיגה הבריטית, הממשלה הזמנית היהודית הכריזה על הקמת מדינת ישראל. תוכנית החלוקה דרשה שהמדינות המוצעות יעניקו זכויות אזרח מלאות לכל בני האדם בשטחן, ללא קשר לגזע, דת או מין. ישראל קיימה אתי חובה, הערבים לא קיימו את חובתם ,ולמעשה הם דחו את החלוקה וקיומה של המדינה היהודית ועדיין דוחים את קיומה של המדינה היהודית.
למרות שהצהרת בלפור ניתנה על ידי בריטניה, גניבת השטחים שהוקצו ליהודים, היה עוול בריטי לעם היהודי.
רק בגלל שהם החזיקו במנדט על פלסטינה לא היתה להם זכות לקחת 77% ממדינת ישראל ולתת אותה למשפחה ההאשמית הערבית שהם לא יותר מאשר מרצחים של ערבים-"פלסטינים" ויהודים.
אם ישראל היתה מזכירה ומשננת לעולם את העובדות הללו בהיסטוריה, ואם הישראלים היו לומדים וזוכרים ממי הם צריכים להזהר, ישראל הייתה במצב הרבה יותר טוב מהמצב שבה היא הציבה את עצמה על ידי בחירתה להיות בורה, חולת שכחה ונשייה.
כמה גרוע העולם התנהג ליהודים, ואנו, היהודים, לא היכנסנו עובדות אילו לתוך הראש העבה, הסמיך והעקשן שלנו!
No comments:
Post a Comment