Nurit Greenger
The Mandate For Palestine must be hammered into the brain of every Israeli and Jew.
The ONLY and the BEST defense tool Jews and the Jewish state of Israel was ever given and had is the Mandate For Palestine Document. However, for 63 years, from the time the state was established, the leadership of Israel chose to ignore it and have not been using this monumental document to their advantage.
The “Mandate for Palestine,” is the historical League of Nations document, which laid down the Jewish legal right to settle anywhere in western Palestine, a 10,000-square-miles area between the Jordan River and the Mediterranean Sea. The legally binding document was conferred on April 24, 1920 at the San Remo Conference, and its terms outlined in the Treaty of Sèvres on August 10, 1920. The Mandate’s terms were finalized and unanimously approved on July 24, 1922, by the Council of the League of Nations, which was comprised at that time of 51 countries, and became operational on September 29, 1923. The “Mandate for Palestine” was not a naive vision briefly embraced by the international community in blissful unawareness of Arab opposition to the very notion of Jewish historical rights in Palestine. The Mandate weathered the test of time: On April 18, 1946, when the League of Nations was dissolved and its assets and duties transferred to the United Nations, the international community, in essence, reaffirmed the validity of this international accord and reconfirmed that the terms for a Jewish National Home were the will of the international community, a “sacred trust” – despite the fact that by then it was patently clear that the Arabs opposed a Jewish National Home, no matter what the form.
The Mandate For Palestine is the Jewish State of Israel best defense tool that is not used. Therefore, Israel is forever in a battle to justify her right to exist as a Jewish state. Had the Mandate For Palestine was an integral part of Israel's education system curriculum, the mindset of the Israelis would have been solid as far as what is and what is not good for Israel, what belongs to her and must not be treated, at any price, as a giveaway, as a failing appeasement incentive, to her enemies.
One of the core issues Israel overlooked, these past 63 years of her existence, is its Arab minority population. These Arabs, mostly of the Moslem faith, are living as a minority in a Jewish State. Though they were awarded citizenship they hardly behave as citizens. They do not identify with Israel's national symbols. i.e. the Flag, the Anthem, Ha'Tikvah, and the state's official Jewish Holidays. In other words, this Arab minority is really a foreign entity and for them Israel is just real estate on which they live. In recent years these Arabs have been rather transparent that they have no love and hold much disrespect and contempt for the Jewish State where they are full fledge citizens. Yet, they greatly relate to and have close affiliation with the State of Israel's hostile neighboring Arab States. One can go as far as accuse many of these Arabs of treasonous behavior and for being a growing 5th column force within the borders of the Jewish State of Israel.
It is worthwhile learning by heart the Mandate For Palestine document available FREE, on: http://www.mythsandfacts.org/
On The Mandate For Palestine, Page 13: http://www.mythsandfacts.org/Conflict/mandate_for_palestine/Mandate%20for%20Palestine-11-20-07-English.pdf
Political Rights in Palestine Were Granted to Jews Only
The “Mandate for Palestine” clearly differentiates between political rights—referring to Jewish self-determination as an emerging polity—and civil and religious rights, referring to guarantees of equal personal freedoms to non-Jewish residents as individuals and within select communities. Not once are Arabs as a people mentioned in the “Mandate for Palestine.” At no point in the entire document is there any granting of political rights to non-Jewish entities (i.e., Arabs). Article 2 of the “Mandate for Palestine” explicitly states that the Mandatory should:
“... be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish National Home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.”
Political rights to self-determination as a polity for Arabs were guaranteed by the League of Nations in four other mandates – in Lebanon, Syria, Iraq, and later Trans-Jordan, today Jordan.
International law expert Professor Eugene V. Rostow, examining the claim for Arab Palestinian self-determination on the basis of law, concluded:
“… the mandate implicitly denies Arab claims to national political rights in the area in favor of the Jews; the mandated territory was in effect reserved to the Jewish people for their self-determination and political development, in acknowledgment of the historic connection of the Jewish people to the land. Lord Curzon, who was then the British Foreign Minister, made this reading of the mandate explicit. There remains simply the theory that the Arab inhabitants of the 'West Bank' and the Gaza Strip have an inherent ‘natural law’ claim to the area.
Neither customary international law nor the United Nations Charter acknowledges that every group of people claiming to be a nation has the right to a state of its own.”
Since political rights in Palestine were granted to Jews only, why did the State of Israel not adhere to her sole rights? Why she agreed to share these rights with what is becoming clearer by the day, its enemies, who avowed to destroy her and are now pausing danger to her existence from within?
Where is the sense and where is the good judgment?
----
מדוע ישראל מתעלמת מ-המנדט על פלשתינה?
אוגוסט 3, 2011 – ג' באב 5771
נורית גרינגר
המנדט על פלשטינה חייב להיות מוחדר לתוך תוכי המוח של כל ישראלי ויהודי.
כלי ההגנה היחיד והטוב ביותר שאי פעם ניתן ליהודים ולמדינה היהודית, ישראל הוא המסמך של המנדט על פלשטינה. ועם זאת, במשך 63 שנים, מיום הקמת המדינה, ההנהגה של מדינת ישראל בחרה להתעלם ממנו ולא השתמשה ומשתמשת במסמך מונומנטלי זה לטובתם.
המנדט על פלשטינה", הוא מיסמך היסטורי של חבר-הלאומים, שמפרט את זכותם החוקית והמשפטית של היהודים להתיישב בכל מקום במערב פלסטין, שטח של 10,000 מיילים רבועים, המשתרע בין נהר הירדן לבין הים התיכון. זכות זו לא עברה כל שינוי בחוק הבינלאומי והיא בתוקף גם כיום.
המסמך הובא לדיון בוועידת סאן רמו, ב-24 אפריל 1920, ותנאיו המפורטים נוסחו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. תנאי המנדט נוסחו סופית ואושרו פה אחד ב -24 ביולי 1922, על ידי מועצת חבר הלאומים, אשר היתה מורכבת באותה תקופה מ-51 מדינות. המנדט קיבל תוקף מעשי והחל לפעול ב-29 בספטמבר 1923. "המנדט על פלסטינה" לא היה חזון נאיבי שאומץ בחופזה על ידי הקהילה הבינלאומית, תוך חוסר תשומת להתנגדות הערבית הקיימת לעצם המחשבה על זכויות היסטוריות שיש לעם היהודי בפלשטינה. המנדט עמד במבחן הזמן: ב-18 באפריל 1946, כאשר חבר הלאומים פורק, ונכסיו וחובותיו הועברו לאומות המאוחדות (האו"ם), הקהילה הבינלאומית, למעשה, אישרה שנית את תוקפה של ההסכמה הבינלאומית בעניין. בעשותה כך הובהר שוב כי התנאים להקמתו של בית לאומי לעם היהודי הוא ביטוי לרצונה של הקהילה הבינלאומית, "ברית קדושה" – זאת, חרף העובדה שכבר אז היה ברור, מעבר לכל ספק, כי הערבים מתנגדים לקיומה של המולדת היהודית בפלשטינה, ולא משנה באיזו צורה היא תוקם.
המנדט על פלשטינה הוא כלי ההגנה הטוב ביותר שיש למדינה היהודית, ישראל אך היא לא משתמשת בו. לכן, ישראל נמצאת, לנצח, בקרב להצדיק את זכותה להתקיים כמדינה יהודית. אילו המנדט על פלשטינה היה חלק בלתי ניפרד מתוכנית הלימודים של מערכת החינוך של ישראל, הלך הרוח של הישראלים היה מוצק בכל מה שקשור למה שטוב או לא טוב עבור ישראל, מה ששייך לה ובכל מחיר אסור להתייחס אליו כמתנה, כתמריץ פיוס כושל לאויביה.
אחת הנושאים העיקריים ממנו ישראל התעלמה במשך 63 השנים של קיומה הוא אוכלוסיית המיעוט הערבי. ערבים אילה, בעיקר מוסלמים, חיים כמיעוט במדינה יהודית. למרות שהם קיבלו אזרחות הם בקושי מתנהגים כאזרחים. הם אינם מזדהים עם הסמלים הלאומיים של ישראל. כלומר הדגל, ההמנון-התיקווה, והחגים רשמיים של המדינה. במילים אחרות, מיעוט ערבי זה הוא באמת ישות זרה ועבורם ישראל היא רק הנדל"ן שעליו הם חיים. בשנים האחרונות הערבים האלה משקפים בברור את חוסר אהבתם, הזלזול והבוז שיש להם למדינה היהודית שבה הם אזרחים לכל עיניין. עם זאת, הם קשורים היטיב ויש להם זיקה קרובה לארצות ערב השכנות העוינות למדינת ישראל. אפשר להרחיק לכת ולהאשים רבים מערבים אלה בהתנהגות בוגדת ושהם כוח גייס חמישי גדל והולך בתוך גבולות המדינה היהודית, ישראל.
כדאי ללמוד בעל פה את המסמך של המנדט על פלשטינה, זמין, חופשי ב-
http://www.mythsandfacts.org/
על המנדט על פלשטינה, עמוד 14:
http://www.mythsandfacts.org/Conflict/mandate_for_palestine/MandateN%20-%2010-29-07-Hebrew.pdf
זכויות פוליטיות בפלשתינה הוענקו ליהודים בלבד
ה-"מנדט על פלשתינה" מבדיל בבירור בין זכויות פוליטיות - המתייחסות להגדרה העצמית של היהודים כאומה בהתהוות - וזכויות אזרחיות ודתיות, המתייחסות להבטחתן של חירויות אישיות שוות לתושבים שאינם יהודים בתור יחידים או כחברים בקהילות השונות. אף לא פעם אחת מוזכרים הערבים כעם ב-"מנדט על פלשתינה". בשום חלק במסמך כולו אין הענקה של זכויות פוליטיות לישויות לא יהודיות (כלומר לערבים). סעיף 2 ב- "מנדט על פלשתינה" מצהיר בפירוש שעל המנדטורי מוטלת האחריות:
"ליצור בארץ תנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמת הביתהלאומי היהודי, כמפורט במבוא, ואת פיתוחם של מוסדות עצמאיים, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלשתינה,ללא הבדל גזע ודת.
זכויות פוליטיות להגדרה עצמית כאומה עבור ערבים הוענקו על ידי חבר הלאומים בארבעה מנדטים אחרים - בלבנון, סוריה, עיראק, ומאוחר יותר בעבר-הירדן, כיום ירדן.
פרופסור יוג'ין ו. רוסטוב, מומחה למשפט בינלאומי, בדק את היסוד החוקי לטענתם של הערבים-הפלשתינים להגדרה עצמי והוא סיכם:
"...המנדט דוחה מכל וכל את טענת הערבים לזכויות פוליטיות לאומיות באיזור לטובת היהודים, שטח המנדט למעשה נשמר עבור העם היהודי למטרות של הגדרה עצמית והתפתחות פולטית, תוך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ. לורד קרזון, שר החוץ הבריטי באותה עת, הפך קריאה זו של נוסח המנדט למפורשת. אם כל נותרה התיאוריה כי לתושביה הערבים של הגדה המערבית ורצועת עזה יש חזקה אינהרנטית על האיזור מכוח "החוק הטבעי". המשפט הלאומי המקובל וגם מגילת היסוד של האו"ם אינם מכירים בזכות של כל קבוצת אנשים הטוענת כי היא אומה, למדינה משלהם."
מאחר שזכויות פוליטיות בפלשטינה ניתנו ליהודים בלבד, מדוע מדינת ישראל לא דבקה בזכויות היחיד האילו שלה? למה היא הסכימה לתת זכויות יחוד אלה למי, שברור יותר מיום ליום נעשים לאויביה, שנשבעו להשמיד אותה וכעת הם מהווים סכנה לקיומה בתוכה?
איפה השכל ושיקול דעת?
No comments:
Post a Comment