Water Issues-Israel

Yishai Goldflamm of CAMERA's Israel branch - Presspectiva

The following is general translation from Hebrew-I post to simply show there is someone who is willing to investigate fairly

Illegal pipe connection of sources (photo: Water Authority)

Precious resource called water used to raise tools repeatedly and increasingly claims the PA to Israel. This is a complex issue which can be assumed that the majority of Israeli citizens not familiar with it, at the same time also a critical issue because it concerns the very ability of people to exist in the arid region that is home to both Israelis and Palestinians.



Occasionally been claimed that the Palestinians by Israeli journalists who do not provide the full picture and not try to validate data. That they provide their readers with a partial and subjective picture of the subject under the guise of serious journalism.

Latest example of this is the story of Amira Hass who cites a report written by the Ministry of Economy Palestinians who try to quantify the financial damage that Israel causes the PA apparently because the various actions ("Report of Palestinians: Israel does damage of billions of dollars in the West Bank and Gaza Strip", Ha'aretz, 11:11:11). Part of the financial damage, according to the report, due Mh"haflih distribution of water by Israel between Palestinians and Israelis. "Hess explains it:

A similar amount [two billion] loses Palestinians economy, especially agriculture, because of discrimination taken by Israel and the distribution of water between Palestinians and Israelis. Based on World Bank report from 2009, the authors state that this report not only that the Oslo frozen state of an equal division between Israelis and Palestinians in the water abstracted from the West Bank (ratio of 80:20), but Israel also makes pumping The Western Aquifer, more than prescribed to her agreements. At the same time Israel recognized the Palestinians water loaded with money, to complement the missing piece for them. Israeli control over water resources and access to land in Area C denies the Palestinians to develop irrigated agriculture, which is currently 9% of the cultivated area. The report's authors estimate that without the Israeli restrictions could greatly expand the agriculture industry, to a quarter of the GDP of 2010 (1.88 billion dollars).



Israel's policy of restricting access to water causes various health problems, documented in various studies. The report linked the cost of treating these medical problems - 20 million - Article losses, due to blocking access to the water resource.



Hess recalls that the data are based on World Bank report from 2009, but did not bother to calls on the response to this report through its own report ("the water issue between Israel and the Palestinians", March 2009) includes not only data which refutes allegations of discrimination, but rather demonstrate how the Palestinians themselves there is responsibility for the parlous state of their water.



Not only the water authority, also Professor Haim Gvirtzman, an expert in hydrology and water management in Israel published a detailed and reasoned article that deals with the Palestinians' claims while viewing data, facts and figures which of course is not included in her article of Hess. Most data presented below are taken from the report of the Water Authority and from an article by Professor Gvirtzman.
Starting from 1967, Palestinians have experienced a dramatic improvement in water supply communities. Under Jordanian rule, Palestinians lived with outdated water systems, enabling low standard of living. Jordan arrived at the end of the water supply to about 65 million cubic meters per year (Mlm"s.) Water distribution networks existing homes were only four points out of 700 points locality, who were then in Judea and Samaria.



Connecting the village of a - a route to a pipe of sources

Five years after the Six Day War, the water supply has been increased by 50% through new wells, pumps, water pipes and elaborate, they reached the majority of cities and larger villages. In the 70s and 80s, many Palestinians villages were connected to the National Water Carrier (due to construction of Israeli settlements in Judea and Samaria). Evening water agreement in 1995 the water supply areas almost doubled and stood on 118 Mlm"s. In 2004 there were connected to the water 643 towns and villages of 708 points existing settlement. These points home to more than 97% of Palestinians.



Concludes that Professor Gvirtzman:



In fact, during the last 30 years were almost all internal water distribution networks, mostly by the Israeli government. As mentioned above, under Jordanian rule, were internal water networks in four settlement sites only.



Interim Agreement, known as "Oslo 2", which was signed in Washington in 1995 included an extensive section (section 40) which addressed the issue of water and sewage. It was decided that for the future needs of the Palestinians, they get an extra 70-80 Mlm"s addition of 118 Mlm"s they consumed that year. It was also decided that from this amount, you'll be taken immediately to 28.6 Mlm"s (of which 5 Mlm"s Gaza).



Amira Hass writes that the Oslo Accords "freeze" mode of unequal distribution of water. But she notes that the agreement was signed for 5 years and that after this time out of final status negotiations after the failure of the Camp - David and the outbreak of the al - Aqsa. Hoess also not telling that although the interim agreement was signed for 5 years, Israel has continued to act on it and increased the amount of water given to the Palestinians over the amount agreed upon in 1995.



As mentioned, in 1995 water consumption in the PA was on 118 Mlm"s. Spokesperson Interim Agreement on Boarding in 20% of the annual amount of water. In practice, of 2007 (more recent data in the report) quantity increased by 50 % to 200 Mlm"s (target, according to future permanent agreement, was 188-198 Mlm"s).



The 50% of these include 24 Mlm"s actually transferred by Israel and another 40 Palestinians Mlm"s of drilling new wells provided to the Palestinians in their entirety, additional throughput approved drilling and production upgrade at unauthorized drillings (about 10 Mlm"s). To 2009 approved a Joint Water Committee (JWC) and the Palestinians to drill 59 wells for drinking water, 11 wells for agricultural irrigation, 22 observation wells, and also approved an upgrade of 42 wells in the area of Qalqiliya and Tulkarm - Vineyard and 13 wells in the Jordan Valley. Not all wells drilled have been approved.



In practice, Israel has completed all its obligations on water, even as defined future needs final settlement.
Who really steals water?



Palestinians violated the agreement that they consistently around 250 boreholes drilled pirate who did not receive approval of the JWC. In addition to the non-validity, under the Interim Agreement, it was decided that most Palestinians wells draw water from the aquifer in the eastern and least utilized, most wells are actually pirate the northern aquifer, thus harming Israel's water pumping in the northern valleys.



Another phenomenon is the theft of Palestinians water pipes of Mekorot by connecting these pipes pirate. Theft of water, taking place mainly in Hebron and is estimated at 3.5 Mlm"s year, affects the water supply are in Jewish communities and localities Palestinians because Mekorot supplies water, as, also settlements Palestinians.


It should be noted that the Gaza situation is catastrophic. Israeli withdrawal from the Gaza Strip since 3000 boreholes were dug pirated caused the reduction of groundwater level and serious damage to the Gaza aquifer quality and overall water economy of the Gaza Strip. The damage is almost irreversible and the main victims are the people of Gaza themselves. The conclusion is that the Israeli presence in the West, fighting the phenomenon of pirate drillings, it prevents the situation resemble the ecological and health catastrophe taking place in Gaza, is entirely under the sovereignty of Palestinians.



From the article by Prof. Haim Gvirtzman




Scum, mosquitoes and the stench



Water agreement requires both sides to treat their wastewater. While Israel does so with considerable success and is a pioneer in the global water cycle and production, the Palestinians barely lifted a finger in the direction. Although donor countries (especially Germany, the USA, Japan and the World Bank) expressed their willingness to allocate funds for the establishment of desalination plants (approximately - $ 300 million) PA promotes projects on sewage treatment.



A report by the Water Authority;



The amount of sewage produced Palestinians today is estimated at about 52 Mlm"s. Of this amount, only about 4 Mlm"s facilities patients Mlm"s Palestinians and 14 Israeli facilities patients. Other debris, approximately 34 Mlm"s, polluting the water groundwater and the environment Palestinians and Israelis.



Sewage spills from Ramallah announce River (Photo: Ariel Cohen)

Not only the sewage Palestinians makes health hazard and bearing damage to the environment, it also seeps into groundwater and contaminating the drinking water. The infection has caused the closure of six boreholes Palestinians and Israelis in Bethlehem, Jerusalem and Jericho.


According to a report of PWA 2003 was invested only 5% of the total budget earmarked for the care of the sewage water cycle (establishment of a single sewage treatment plant in Al - a beer that he is acting improperly.) Specification so that the water authority's report Israel:



In addition, since 2002 until 2007 invested hundreds - of millions of dollars in various projects, but not sewage. It is clear that the establishment of internal water networks only increases the production of waste and the amount of pollution. There are plans for wastewater treatment (joint committees approved) and there is funding or willingness of donor countries to finance for cities: Nablus, Tulkarm - Karem, Jenin, Salfit, Ramallah, Kidron, Hebron, Gaza Strip center and more, but the Palestinians do not promote the implementation of projects them. It is important to remember that the purified wastewater can be addressed for agricultural irrigation and thereby release of fresh water for urban consumption will increase significantly the amount of water for drinking.





Israeli malice or pulling legs Palestinians?



And what about water consumption per capita? First it should be noted that controversy exists regarding the number of Palestinians living in Judea and Samaria. Using multiple minimalist or maximalist significantly affect the data. Detractors are talking about 1.4 million residents, who often speak of 2.2 million. Water Authority has decided to refer to the average reflection between the two approaches to examine the per capita water consumption in the West Bank, ie 1.8 million people.



Israel, per capita water consumption in 1967 was about 508 cubic meters per year. In 2006, consumption fell to 170 cubic meters per year following the decline in population growth and natural water supply. Judea and Samaria on the other hand, per capita water consumption in 1967 stood at 85.7 cubic meters per year, whereas in 2006 rose to 100 cubic meters per year despite growth in population, due to the dramatic improvement of water infrastructure.



Think to remember that Israel and significantly increases the amount of annual water consumption and production following the water cycle, while the PA, as stated, prevented these actions which no doubt would increase the amount of water consumed in both agriculture and private households. Water agreement signed in 1995 includes not only the transfer of water from Israel and the PA but also recognition of the need to develop additional water (purification and desalination), to manage the coordination water systems, ensure that the sewage will be treated properly and not taken actions that could lead to infection. All these PA just not going to, not because of inability, but because of pulling legs.



Other points arising from the Report of the Water Authority and the article by Prof. Gvirtzman:



• Loss of water (depreciation) PA is about 33% versus 11% in Israel. These percentages (including theft of water) for 10 Mlm"s translate that could be available for use in communities Palestinians.



· Already in 1994 was transferred to the water supply system controlled by the Palestinians in the Gaza Strip have become responsible for the management, development and maintenance of water and sewage systems. After the disengagement were transferred to the Palestinians even water systems served the Israeli settlements, including 25 water wells, reservoirs and a developed transport system. At the end of the disengagement, all water and sewage systems in the Gaza Strip Palestinians had exclusive control. In addition, the Interim Agreement was agreed to move into Gaza five additional Mlm"s of water, the Israeli national system. Pipeline to supply established by Israel, and reaches the border of the Gaza Strip. Connection in the Gaza Strip is still not done. Palestinians rule in Gaza, said, demonstrates incompetence with regard to water management and fail to prevent ecological and health catastrophe in Gaza as it does today.



· According to Professor Gvirtzman, Palestinians can now increase the amount of water consumption in the West Bank. Proper treatment and prevention of leaks in pipes is equal to 10 Mlm"s; improvement flooding drip irrigation methods as is Israel, will save about 15 Mlm"s and will allow expansion of agricultural land, and municipal sewage treatment plants is equal to 30 Mlm"s.







Again Israel to blame for all



In summary, Amira Hass quotes a report describing Israeli discrimination regarding the distribution of water, preventing the development of farmland and causing health problems following the Israeli policy. She did not bother to ask the Water Authority's response, or any other Israeli expert, and not thought to balance the two " Report by displaying data in illuminating the reality in a different light.



Palestinians get less water and consume the Israelis. It is a fact. But very easy to display this fact C"aflih "," theft "and "shaibt rest" of Israel. Amira Hass was much more serious if she was showing the full picture, including full implementation of the Interim Agreement and of the permanent status agreement by Israel with regard to supply water to the Palestinians, and the clear responsibility of the PA (and Hamas in Gaza) any water problems which they experience, because pirated drilling, water theft, and lack of sewage treatment.



Amira Hass why not write about the shortcomings of the Authority regarding its precarious water economy, and so that little real desire, she can immediately improve the quantity and quality of water supply in the West Bank, where again blame Israel for every problem?

מדי פעם עולות טענות כלפי ישראל בנוגע לגניבת מים ואפליה בחלוקת מים בין ישראלים לפלסטינים. עמירה הס תמיד נמצאת שם כדי לשמש שופר לטענות הללו. מדוע היא לא משתדלת לנהוג כעיתונאית ולהציג את שני הצדדים, כולל נתונים המפריכים לחלוטין את הטענות הנ"ל?



חיבור בלתי חוקי לצינור של מקורות (צילום:רשות המים)

המשאב היקר מפז הקרוי מים משמש כלי להעלאת טענות הולכות ונשנות של הרשות הפלסטינית כלפי ישראל. זהו נושא סבוך ומורכב אשר ניתן לשער כי רוב אזרחי ישראל לא בקיאים בו, ובו בעת גם נושא קריטי מכיוון שהוא נוגע לעצם היכולת של בני אדם להתקיים במרחב הצחיח בו חיים הן הישראלים והן הפלסטינים.



מדי פעם מועלות טענות הפלסטינים על ידי עיתונאים ישראליים אשר לא מספקים את התמונה המלאה ולא משתדלים לאמת נתונים. בכך הם מספקים לקוראיהם תמונה חלקית וסובייקטיבית של הנושא במסווה של עיתונאות רצינית.



הדוגמא האחרונה לכך היא כתבה של עמירה הס אשר מצטטת דו"ח שנכתב על ידי משרד הכלכלה הפלסטיני אשר מנסה לכמת את הנזק הכספי שישראל גורמת לכאורה לרשות הפלסטינית בגלל פעולותיה השונות ("דו"ח פלסטיני: ישראל גורמת נזק של מיליארדי דולרים בגדה וברצועה", 'הארץ', 11.11.11). חלק מהנזק הכספי, על פי הדו"ח, נובע מה"האפליה שנוקטת ישראל בחלוקת המים בין הפלסטינים לישראלים". כך מסבירה זאת הס:



סכום דומה [כשני מיליארד דולר] מאבדת הכלכלה הפלסטינית, ובעיקר ענף החקלאות, בשל האפליה שנוקטת ישראל בחלוקת המים בין הפלסטינים לישראלים. בהסתמך על דו"ח של הבנק העולמי מ-2009, קובעים מחברי הדו"ח הנוכחי כי לא רק שהסכמי אוסלו הקפיאו מצב של חלוקה בלתי שווה בין ישראלים לפלסטינים במים שנשאבים בגדה המערבית (יחס של 80:20), אלא שישראל גם מבצעת שאיבת יתר מהאקוויפר המערבי, יותר ממה שנקבע לה בהסכמים. בה בעת ישראל מוכרת לפלסטינים מים בכסף רב, כדי שישלימו חלק מהחסר להם. השליטה הישראלית על משאב המים ועל הגישה לאדמה בשטח C מונעת מהפלסטינים לפתח חקלאות שלחין, שמהווה כיום 9% מהשטח המעובד. מחברי הדו"ח מעריכים שלולא המגבלות הישראליות היה אפשר להרחיב מאוד את ענף החקלאות, עד כדי רבע מהתמ"ג של 2010 (1.88 מיליארד דולרים).



המדיניות הישראלית של הגבלת הגישה למים גורמת בעיות בריאות שונות, שמתועדות במחקרים שונים. מחברי הדו"ח חיברו את עלות הטיפול בבעיות רפואיות אלה - 20 מיליון דולר - לסעיף ההפסדים, בשל חסימת הגישה למשאב המים.



הס מזכירה כי הנתונים מבוססים על דו"ח של הבנק העולמי מ-2009, אולם לא טורחת לספר לקוראיה שרשות המים הגיבה לדו"ח זה באמצעות דו"ח משלה ("סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים", מרץ 2009) הכוללת נתונים אשר לא רק מפריכים טענות על אפליה, אלא מדגימים כיצד לפלסטינים בעצמם ישנה אחריות על מצבו הרעוע של משק המים שלהם.



לא רק רשות המים, גם פרופ' חיים גבירצמן, מומחה בתחום ההידרולוגיה ומשק המים בישראל פרסם מאמר מפורט ומנומק אשר מתמודד עם טענות הפלסטינים תוך הצגת נתונים, עובדות ומספרים אשר כמובן לא כלולים בכתבתה של הס. רוב הנתונים המוצגים להלן לקוחים מתוך הדו"ח של רשות המים ומתוך מאמרו של פרופ' גבירצמן.





מ-4 נקודות חיבור ל-643 נקודות חיבור



החל מ-1967, הפלסטינים חוו שיפור דרמטי בכל נושא אספקת המים ליישוביהם. תחת השלטון הירדני חיו הפלסטינים עם מערכות מים מיושנות, שאפשרו רמת חיים נמוכה. בסוף התקופה הירדנית הגיעה אספקת המים לכ-65 מיליון מטרים מעוקבים בשנה (מלמ"ש). רשתות לחלוקת מים לבתים היו קיימות בארבע נקודות בלבד מתוך 700 נקודות יישוב, שהיו אז ביהודה ובשומרון.



חיבור הכפר א-תוואנה לצינור של מקורות

חמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, כבר עלתה אספקת המים ב-50% באמצעות בארות חדשות, משאבות משוכללות וצינורות מים, שהגיעו אל מרבית הערים והכפרים הגדולים. בשנות ה-70 וה-80 חוברו כפרים פלסטינים רבים למוביל המים הארצי (בעקבות בניה של יישובים ישראליים ביהודה ושומרון). ערב חתימת הסכם המים ב-1995 אספקת המים בשטחים כמעט הכפילה את עצמה ועמדה על 118 מלמ"ש. בשנת 2004 היו מחוברים לרשת המים 643 ערים וכפרים מתוך 708 נקודות היישוב הקיימות. בנקודות אלה מתגוררים למעלה מ-97% מהאוכלוסייה הפלסטינית.



מסכם זאת פרופ' גבירצמן:



למעשה, במהלך 30 השנים האחרונות נבנו כמעט כל רשתות חלוקת המים הפנימיות, רובן באמצעות הממשל הישראלי. כאמור, תחת השלטון הירדני, היו רשתות מים פנימיות בארבע נקודות יישוב בלבד.



הסכם הביניים, המוכר בכינויו "אוסלו 2", אשר נחתם בוושינגטון ב-1995 כלל פרק נרחב (סעיף 40) אשר התייחס לנושא המים והביוב. הוחלט כי לטובת הצרכים העתידיים של הפלסטינים, עליהם לקבל תוספת של 70-80 מלמ"ש בנוסף ל-118 מלמ"ש שהם צרכו באותה שנה. הוחלט גם כי מתוך כמות זו, תועבר אליהם מיידית 28.6 מלמ"ש (מתוכם 5 מלמ"ש לעזה).



עמירה הס כותבת כי הסכמי אוסלו "הקפיאו" מצב בלתי שוויוני של חלוקת מים. אולם אין היא מציינת כי ההסכם נחתם ל-5 שנים וכי בתום תקופה זו פסק המו"מ על הסדר הקבע בעקבות כישלון ועידת קמפ-דיוויד ופריצת אינתיפאדת אל-אקצא. הס גם לא מספרת כי למרות שהסכם הביניים נחתם ל-5 שנים, ישראל המשיכה לפעול על פיו ואף הגדילה את כמות המים הניתנת לפלסטינים מעבר לכמות עליה הוסכם ב-1995.



כאמור, ב-1995 צריכת המים ברשות הפלסטינית עמדה על 118 מלמ"ש. בהסכם הביניים דובר על העלאה ב-20% של כמות המים השנתית. בפועל, נכון ל-2007 (הנתונים המאוחרים יותר המופיעים בדו"ח) הכמות עלתה ב-50% ל-200 מלמ"ש (היעד, על פי הסכם הקבע העתידי, היה 188-198 מלמ"ש).



ה-50% הללו כוללים 24 מלמ"ש שישראל מעבירה בפועל ועוד 40 מלמ"ש של קידוחים פלסטיניים חדשים, קידוחים שנמסרו לפלסטינים בשלמותם, תפוקה נוספת של קידוחים שאושר לשדרגם וכן תפוקת קידוחים לא מורשים (כ-10 מלמ"ש). עד 2009 אישרה ועדת המים המשותפת (JWC) לפלסטינים לקדוח 59 בארות למי שתייה, 11 בארות להשקיה חקלאית, 22 בארות תצפית, ובנוסף אושר שדרוג של 42 בארות באזור קלקיליה וטול-כרם ו-13 בארות בבקעת הירדן. לא כל הקידוחים שאושרו נקדחו.



בפועל, ישראל השלימה את כל מחויבויותיה בנושא המים, אפילו לפי המוגדר כצרכים עתידיים להסדר הקבע.





מי באמת גונב מים?



הפלסטינים הפרו את ההסכם באופן עקבי בכך שהם קדחו בסביבות 250 קידוחים פיראטיים שלא קיבלו את אישור ועדת המים המשותפת. נוסף על אי-חוקיותם, על פי הסכם הביניים הוחלט כי רוב הקידוחים הפלסטיניים ישאבו מים מהאקוויפר המזרחי והפחות מנוצל, ואילו רוב הקידוחים הפיראטיים מתבצעים דווקא באקוויפר הצפוני, דבר הפוגע בשאיבת המים הישראלית בעמקי הצפון.



תופעה פלסטינית נוספת היא גניבת מים מצינורות של 'מקורות' באמצעות התחברות פיראטית לצינורות אלו. גניבת המים, המתבצעת בעיקר באזור הר חברון ומוערכת ב-3.5 מלמ"ש בשנה, פוגעת באספקת המים הן ביישובים יהודיים והן ביישובים פלסטיניים מכיוון ש'מקורות' מספקת מים, כאמור, גם לישובים פלסטיניים.


ראוי לציין כי בעזה המצב הוא קטסטרופאלי. מאז הנסיגה הישראלית מהרצועה נחפרו כ-3000 קידוחים פיראטיים שגרמו לירידת מפלס מי התהום ולפגיעה קשה באיכות מי אקוויפר עזה ובמשק המים הכולל של רצועת עזה. הנזק הוא כמעט בלתי הפיך והנפגעים העיקריים הם תושבי עזה עצמם. המסקנה היא כי הנוכחות הישראלית בגדה, הנלחמת בתופעת הקידוחים הפיראטיים, היא שמונעת מהמצב להידמות לקטסטרופה האקולוגית והבריאותית המתרחשת בעזה, הנתונה כולה תחת ריבונות פלסטינית.



מתוך המאמר של פרופ' חיים גבירצמן




זוהמה, יתושים וסירחון



הסכם המים מחייב את שני הצדדים לטפל במי השפכים שלהם. בעוד ישראל עושה זאת בהצלחה לא מבוטלת ומשמשת חלוצה עולמית במחזור וייצור מים, הפלסטינים כמעט ולא נקפו אצבע בכיוון. למרות שהמדינות התורמות (בעיקר גרמניה, ארה"ב, יפן והבנק העולמי) הביעו נכונות להקצות כספים רבים להקמת מתקני התפלה (כ-$300 מיליון) הרשות הפלסטינית לא מקדמת פרויקטים בנושא טיהור שפכים.



על פי דו"ח רשות המים:



כמות השפכים שמייצרים הפלסטינים כיום נאמדת בכ-52 מלמ"ש. מכלל כמות זו, כ-4 מלמ"ש בלבד מטופלים במתקנים פלסטינים וכ-14 מלמ"ש מטופלים במתקנים ישראליים. יתר השפכים, כ-34 מלמ"ש, מזהמים את מי התהום ואת הסביבה הישראלית והפלסטינית.



ביוב מאיזור רמאללה נשפך לנחל מודיעים (צילום: אריאל כהן)

לא רק שהביוב הפלסטיני הופך למפגע תברואתי ומסב נזק לסביבה, הוא גם מחלחל למי התהום ומזהם את מי השתיה. הזיהום כבר גרם לסגירתם של שישה קידוחים פלסטיניים וישראליים באזור בית לחם, ירושלים ויריחו.


על פי דו"ח של רשות המים הפלסטינית מ-2003 הושקעו רק 5% מסך התקציב המיועד לטיפול במשק המים במחזור של ביוב (בהקמת מתקן טיהור שפכים בודד באל-בירה שגם הוא פועל באופן לקוי). כך מפרט זאת הדו"ח של רשות המים הישראלית:



בנוסף לכך, מאז שנת 2002 ועד 2007 הושקעו עוד מאות- מיליוני דולרים בפרויקטים שונים, אך לא בטיהור השפכים. ברור כי הקמת רשתות המים הפנימיות רק מגדילה את ייצור השפכים ואת היקף הזיהום. קיימות תוכניות לטיפול בשפכים (שאושרו בוועדות המשותפות) וקיים מימון או נכונות למימון של המדינות התורמות עבור הערים: שכם, טול- כרם, ג'נין, סלפית, רמאללה, הקידרון, חברון, מרכז רצועת עזה ועוד, אך הפלסטינים אינם מקדמים את ביצוע הפרויקטים האלה. חשוב לזכור כי מי שפכים מטוהרים יכולים להיות מופנים להשקיה חקלאית ובכך לשחרר מים שפירים לצריכה עירונית שתגדיל באופן משמעותי את כמות המים לשתייה.





זדון ישראלי או משיכת רגליים פלסטינית?



ומה בנוגע לצריכת המים לנפש? ראשית יש לציין כי קיימת מחלוקת לגבי מספר הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון. שימוש במספר מינימליסטי או מקסימליסטי משפיע באופן משמעותי על הנתונים. הממעיטים מדברים על 1.4 מיליון תושבים והמרבים מדברים על 2.2 מיליון. רשות המים החליטה להתייחס לממוצע שבין שתי הגישות בבואה לבחון את צריכת המים לנפש ביהודה ושומרון, כלומר 1.8 מיליון תושבים.



בישראל, צריכת המים לנפש ב-1967 עמדה על 508 מ"ק לשנה. ב-2006 הצריכה ירדה ל-170 מ"ק לשנה בעקבות גידול האוכלוסייה וירידה בהיצע מים טבעיים. ביהודה ושומרון לעומת זאת, צריכת המים לנפש ב-1967 עמדה על 85.7 מ"ק לשנה ואילו ב-2006 עלתה ל-100 מ"ק לשנה למרות הגידול באוכלוסיה, זאת בעקבות השיפור הדרמטי של תשתיות המים.



חושב לזכור כי ישראל מגדילה באופן ניכר את כמות צריכת המים השנתית בעקבות מחזור וייצור מים, ואילו הרשות הפלסטינית, כאמור, נמנעת מפעולות אלו אשר ללא ספק היו מגדילות את כמות המים הנצרכת הן בחקלאות והן במשקי בית פרטיים. הסכם המים שנחתם ב-1995 כולל לא רק העברת מים מידי ישראל לרשות הפלסטינית אלא גם הכרה בצורך לפתח מים נוספים (טיהור והתפלה), לנהל את מפעלי המים בתיאום, להבטיח שהביוב יטופל כראוי ושלא יינקטו פעולות העלולות להביא לזיהום. בכל אלה הרשות הפלסטינית פשוט לא עומדת, ולא בגלל חוסר יכולת, אלא בגלל משיכת רגליים.



נקודות נוספות שעולות מהדו"ח של רשות המים ומהמאמר של פרופ' גבירצמן:



· איבודי המים (פחת) ברשות הפלסטיניות עומדות על 33% לעומת 11% בישראל. האחוזים הללו (הכוללים גניבות מים) מיתרגמים לכ-10 מלמ"ש שהיו יכולים להיות זמינים לשימוש ביישובים פלסטיניים.



· כבר ב-1994 הועברה מערכת אספקת המים ברצועת עזה לשליטת הפלסטינים שהפכו לאחראים על הניהול, הפיתוח והתחזוקה של מערכות המים והביוב. לאחר ההתנתקות הועברו לרשות הפלסטינים גם מערכות המים ששרתו את הישובים הישראלים ובהן 25 בארות מים, בריכות אגירה ומערכת הובלה מפותחת. בסופה של ההתנתקות, כל מערכות המים והביוב ברצועת עזה היו בשליטה פלסטינית בלעדית. נוסף על כך, בהסכם הביניים הוסכם להעביר לרצועה 5 מלמ"ש נוספים של מים, מהמערכת הארצית הישראלית. הצינור לביצוע האספקה הוקם ע"י ישראל, ומגיע לגבול רצועת עזה. החיבור בתוך רצועת עזה עדיין לא בוצע. השלטון הפלסטיני בעזה, כאמור, מוכיח אזלת יד בכל הקשור לניהול משק המים ולא מצליח למנוע קטסטרופה אקולוגית ובריאותית ברצועה כפי שקורה היום.



· על פי פרופ' גבירצמן, הפלסטינים יכולים כבר עכשיו להעלות את כמות המים לצריכה ביהודה ושומרון. טיפול נכון בצנרת ומניעת דליפות שווה ל-10 מלמ"ש; שיפור שיטות ההשקיה מהצפה לטפטוף כפי שנהוג בישראל, יחסוך כ-15 מלמ"ש ויאפשר הרחבת שטחים חקלאיים; וטיפול בשפכים עירוניים שווה ל-30 מלמ"ש.







שוב ישראל אשמה בכל



לסיכום, עמירה הס מצטטת דו"ח המתאר אפליה ישראלית בכל הנוגע לחלוקת מים, מניעת פיתוח של שטחי חקלאות ואף גרימת בעיות בריאותיות בעקבות מדיניות ישראלית. היא לא טרחה לבקש את תגובת רשות המים, או כל מומחה ישראלי אחר, ולא חשבה לאזן את הדו"ח על ידי הצגת נתונים המאירים את המציאות באור שונה.



הפלסטינים מקבלים וצורכים פחות מים מהישראלים. זוהי עובדה. אולם קל מאד להציג עובדה זו כ"אפליה", "גניבה" ו"שאיבת יתר" של ישראל. עמירה הס היתה הרבה יותר רצינית אם היא היתה מציגה את התמונה המלאה, הכוללת יישום מלא של הסכם הביניים ואף של הסכם הקבע העתידי על ידי ישראל בכל הנוגע לאספקת מים לפלסטינים, והאחריות הברורה של הרשות הפלסטינית (ושל שלטון החמאס בעזה) לכל בעיות המים אותן הם חווים, בגלל קידוחים פיראטיים, גניבת מים, וחוסר טיפול בביוב.



מדוע שעמירה הס לא תכתוב על הליקויים של הרשות בכל הנוגע למשק המים הרעוע שלה, ועל כך שעם מעט רצון אמיתי, היא יכולה לשפר באופן מיידי את כמות ואיכות אספקת המים ביהודה ושומרון, במקום שוב להאשים את ישראל בכל צרותיה?