Saturday, July 23, 2011

The Jews in the Basement

Stella Paul

The coming week marks five years since the murder of Pamela Waechter. Who? If the name doesn't ring a bell, here's a brief reminder: She was shot in the head by Naveed Afzal Haq, as she tried to crawl down a flight of stairs and escape, after Haq shot her in the chest.

Still not jogging your memory? How about this: Waechter was the 58-year-old director of the annual campaign of the Jewish Federation of Seattle. Sometime around 4 PM, on July 28, 2006, Naveed Afzal Haq grabbed a 14-year-old girl and thrust a gun in her back. He used her to gain entry to the Federation, and then rampaged through the building, shooting six women -- Layla Bush, Christina Rexroad, Cheryl Stumbo, Dayna Klein (who was five months pregnant), Carol Goldman, and, fatally, Pamela Waechter. Tammy Kaiser jumped from a second-story window to escape, and was hospitalized with injuries.

What was Haq's motive? Well, here's an interesting clue: As he stormed through the halls, shooting and killing, he shouted, "I'm a Muslim-American! I'm angry at Israel!"
Quite a dramatic story, no? And yet it's not a story anybody wants to tell. Grab the average leftist on the street -- or, certainly, on campus -- and ask him about Rachel Corrie, the anti-Israel activist accidentally run over by an Israeli bulldozer. I bet he knows Corrie's story by heart; after all, our cultural grandees never stop pushing it as a "teaching moment" about Israeli brutality.
Likewise, gay activists turned the murder of Matthew Shepard into a universal "teaching moment" about America's homophobia and crimes against gays, and the urgent need for sensitivity training in schools.
But American Jews have found no "teaching moment" in the murder of Pamela Waechter, and the shooting of six women at work, performing the administrative tasks of the Jewish community. The tragedy of Waechter, a Lutheran who converted upon marriage and devoted her life to Judaism, remains a private heartbreak for those who loved her.
And yet, the images of the Seattle women under attack are so unbearable that the question must be shrieked from the rooftops: Where are the men?
Where are the Jewish men, who ought to be rushing to protect their wives, mothers, sisters, and daughters? Where are the Jewish men who lead the community, as Jewish women come under increasing assault, right here in America, from Islamic fanatics?

Where are the Jewish men who will stand up for the memory of Victoria Hen, a stunningly beautiful 25-year-old ticket agent, murdered at the El Al counter in Los Angeles airport on July 4, 2002? Her killer, Egyptian national Hesham Mohamed Hadayet, shot her, then opened fire on 90 people waiting in line for a Tel Aviv flight, fatally wounding Yaakov Aminov. When police searched Mohamed Hadayet's apartment after the attack, they found a sign taped to his door saying, "Read the Koran." Victoria's parents had planned a surprise party for the next day, at which her boyfriend would have formally asked for her hand in marriage.

Of course, you've probably never heard the name "Victoria Hen." Like Pamela Waechter, she's invisible in the Jewish community and everywhere else, an embarrassing victim whose death, if truly examined, would demand a courageous response.
And the Jewish men are very busy, you see, cowering in the basement. In 1903, the great poet, Chaim Nachman Bialik, was sent to report on the Kishinev massacre of Jews in Russia. Bialik was shocked by what he learned of the men's passivity, as their women were raped and murdered before their eyes. He wrote a searing poem, "The City of Slaughter," excoriating the men hiding in the cellar, who silently watched their loved ones' destruction:
In that dark corner, and behind that cask
Crouched husbands, bridegrooms, brothers, peering from the cracks,
Watching the sacred bodies struggling underneath
The bestial breath,
Stifled in filth, and swallowing their blood!
Given the nature of our times, David Solway and Daniel Gordis have both written important essays on the relevance of Bialik's poem, which I urge you to read. For once again, here in America, too many Jewish men are crouching "in that dark corner," while Jewish women are attacked.
But oh, how their minds are busy! Political fantasies are spinning wildly in their heads. They're dreaming about "constructive engagement" and "dialogue with The Other" and "reframing the narrative." And should you rush in to defend Jewish women, they will finally leap into the fray -- to attack you!
You don't care about the peace process! You don't respect The Other! You want to impose your values on different cultures! You don't understand why they, trembling behind the casks, are so morally superior to hate-filled, brutish you!
Thus, in that corner, we find Rabbi Richard Jacobs, the new leader of the Reform Movement, beckoning his followers to crouch behind him. He gives the signal and millions of eyes look away, as a three-month-old baby girl, Hadas Fogel, is butchered in her crib, while her mother, Ruth, her father, Udi, and her young brothers, Yoav and Elad, bleed to death in the next rooms.
Rabbi Jacobs sighs, and writes another check to J Street, which lobbies Congress to not protest the Fogel murders.
In that corner, waves hello to Rabbi Marc Schneier, flush with money from Hollywood and the Hamptons. He's busy pushing his "interfaith dialogue" racket, The Foundation for Ethnic Understanding. Rabbi Schneier consults the caterer for his next gala affair, as Berkeley student Jessica Felber cries out under violent assault by the leader of Students for Justice in Palestine, and Hampshire College student Lihi Benisty suffers physical blows, death threats, and daily catcalls of "Zionist pig."
Rabbi Schneier decides on the apricot roasted chicken, then turns to the camera to sternly lecture us on why Jews must fight "Islamophobia."
And in that corner over there, why it's the grand old man of the Jewish establishment, Abe Foxman of the ADL! In Malmo, Sweden, 86-year-old Judith Popinski, an Auschwitz survivor, shudders and says, "I never thought I would see this hate again in my lifetime, not in Sweden anyway," as Jews flee violence from Muslim immigrants. Foxman puffs himself up behind the cask, and demands that Jews give money to help Muslims build mosques in America.
Ten years after 9/11, five years after the murder of Pamela Waechter, it's past time for Jewish men to get out of the basement. The first step: start telling the truth.
Write Stella Paul at

Page Printed from: at July 22, 2011 - 08:33:21 AM CDT
Translated to Hebrew by Nurit Greenger-תורגם לעברית על ידי נורית גרינגר

יולי 22, 2011

היהודים במרתף

סטלה פואל

השבוע הקרוב מסמן חמש שנים מאז שפמלה ווכטר נרצחה. מי? אם השם הזה לא מוכר, הנה תזכורת קצרה: נאביד אפזאל האק ירה בראשה כשניסתה לזחול במורד גרם מדרגות ולהימלט, לאחר שהאק ירה בחזה.

עדיין הזיכרון שלך לא עובד? מה דעתך על זה שווכטר היתה בת 58, מנהלת הקמפיין השנתי של הפדרציה היהודית של סיאטל. בערך בסביבות השעה 16:00, ב -28 ביולי 2006, נאביד אפזאל האק תפס נערה בת 14 ותחב אקדח בגבה. הוא השתמש בה כדי להשיג כניסה לפדרציה, ולאחר מכן השתולל ברחבי הבניין, ירה בשש נשים – ליילה בוש, כריסטינה ראקסרואד, שרול סטאמבו, דיאנה קליין (שהיתה בחודש חמישי להריונה), קארול גולדמן והרג את פמלה ווכטר. כדי לברוח, תמי קייזר קפצה מחלון בקומה השנייה ואושפזה עם פציעות.

מה היה המניע של האק? ובכן, הנה רמז מעניין: בעוד שהוא מסתער במסדרונות יורה והורג הוא צעק: "אני מוסלמי אמריקני! אני כועס על ישראל!"

סיפור דרמטי, לא? ובכל זאת, זה לא סיפור שכל אחד רוצה לספר. תפוס כל שמאלני ממוצע ברחוב - או, בהחלט, בקמפוס - ושאל אותו על רייצ'ל קורי, הפעילה כנגד ישראל שבטעות נדרסה על ידי בולדוזר ישראלי. אני מוכנה להתערב שהוא בטוח מכיר את הסיפור של קורי בעל פה, אחרי הכל, האצולה התרבותית שלנו אף פעם לא מפסיקים לדחוף מקרה זה כ- "רגע של הוראה" על האכזריות הישראלית.

כמו כן, הפעילים ההומואים הפכו את הרצח של מתיו שפארד ל-"רגע של הוראה" אוניברסלי על ההומופוביה של אמריקה והפשעים נגד ההומואים, והצורך הדחוף ללמד רגישות בבתי הספר.

אבל היהודים האמריקנים לא מצאו "רגע של ההוראה" ברצח של פמלה ווכטר, ובירי בשש נשים בעבודתן, כשהן ביצעו משימות ניהוליות של הקהילה היהודית. הטרגדיה של ווכטר, לותרנית שהמירה דתה לדת היהודית כשנישאה והקדישה את חייה ליהדות, נישארה שברון הלב הפרטי של אלה שאהבו אותה.

ובכל זאת, התמונות של הנשים שהותקפו בסיאטל הן כל כך בלתי נסבלות, שחייבים לצווח מהגגות את השאלה: איפה הגברים?

איפה הגברים היהודים, שצריכים למהר להגן על נשותיהם, אמהותיהם, אחיותיהם, ובנותיהם? איפה הגברים היהודים שעומדים בראש הקהילה, כשנשים יהודיות הן תחת מתקפה הולכת וגוברת, כאן באמריקה, על ידי מוסלמים קיצוניים?

איפה הגברים היהודים שייעמדו לזכרה של ויקטוריה חן, סוכנת הכרטיסים בת 25 שהיתה מדהימה ביופיה, שנרצחה ליד דלפק אל-על בנמל התעופה בלוס אנג'לס ב -4 ביולי 2002? הרוצח שלה, האיש המצרי חישאם מוחמד חדאיית, שירה בה, ופתח באש על 90 אנשים שעמדו בתור, מחכים לטיסה לתל אביב, ופצע אנושות את יעקב אמינוב. לאחר המתקפה, כשהמשטרה עשתה חיפוש בדירתו של מוחמד חדאיית, הם מצאו שלט מודבק על הדלת שלו שאמר, "קרא את הקוראן". הוריה של ויקטוריה תכננו מסיבת הפתעה ליום המחרת, שבה החבר שלה אמור היה לבקש להינשא לה רישמית.

כמובן, שכנראה אף פעם לא שמעתם את השם "ויקטוריה חן." כמו פמלה ווכטר, היא בלתי נראית בקהילה היהודית ובכל מקום אחר, קורבן מביך שמותו, אם נבחן באמת, דורש תגובה אמיצה.

והגברים היהודים הם עסוקים מאוד, אתה רואה, הם מתחבאים במרתף. בשנת 1903, המשורר הדגול, חיים נחמן ביאליק, נשלח לדווח על טבח היהודים בקישינב, רוסיה. ביאליק היה המום ממה שלמד על הפסיביות של הגברים, כשהנשים שלהם נאנסו ונרצחו לנגד עיניהם. הוא כתב השיר הצורב, "עיר ההריגה", בו הוא הוכיח את הגברים שהסתתרו במרתף, וצפו בדממה את הרס יקיריהם:

בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,

תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים

בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,

נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,

וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –

בהתחשב באופי של זמננו, דוד סולווי ודניאל גורדיס, שניהם, כתבו חיבורים חשובים על הרלוונטיות של שירו של ביאליק, שאני מפצירה בכם לקרוא. היות ששוב, כאן באמריקה, גברים יהודים רבים מדי כורעים "בפינה האפלה", בעוד שנשים יהודיות מותקפות.

אבל הו, כמה שדעתם עסוקה! פנטזיות פוליטיות מסתובבים בפראות בראשם. הם חולמים על "מעורבות בונה" ו- "דיאלוג עם האחר" ו- "ניסוח מחדש של הנרטיב". ואם אתה תמהר להגן על נשים יהודיות, הם מיד יקפצו לתוך הקלחת - ויתקפו אותך!

לא אכפת לך מתהליך השלום! אתה לא מכבד את האחר! אתה רוצה לכפות את הערכים שלך על תרבויות אחרות! אתה לא מבין מדוע הם, שרועדים מאחורי החביות, הם כל כך נעלים מוסרית למלא השנאה, החייתי והאכזרי – אתה!

וכך, בפינה זו, אנו מוצאים את הרב ריצ'רד ג'ייקובס, המנהיג החדש של התנועה הרפורמית, המאותת לחסידיו לכרוע מאחוריו. הוא נותן את האות ומיליוני עיניים מביטות הצידה, כשתינוקת בת שלושה חודשים, הדס פוגל, נשחטת בעריסה שלה, בעוד שאמה שלה, רות, ואביה, אודי, ואחיה הצעירים, יואב ואלעד, מדממים למוות בחדרים הסמוכים.

הרב ג'ייקובס נאנח, וכותב המחאה נוספת לג'יי סטריט, שמשתדל בקונגרס שלא ימחה על הרצח של משפחת פוגל.

בפינה זו, מנפנף שלום הרב מרק שנייר, מפוצץ בכסף מהוליווד ומהמפטונס. הוא עסוק בלדחוף את ההמולה של "הדיאלוג הבין דתי" שלו, הקרן להבנה אתנית. בעוד הרב שנייר מתייעץ עם חברת הקייטרינג של אירוע הראווה הבא שלו, ג'סיקה פלבר, הסטודנטית מברקלי, זועקת תחת מתקפה אלימה על ידי המנהיג של 'סטודנטים למען צדק בפלסטיןק, ובמכללת המפשייר, הסטודנטית ליהי בניסטי סובלת ממכות פיזיות, איומי מוות, וצעקות בוז יומיות של "חזיר ציוני."

הרב שנייר מחליט על עוף עם מישמיש צלוי, ואז הוא פונה אל המצלמה כדי להרצות לנו, בחומרה, מדוע יהודים חייבים להילחם ב-"איסלאמופוביה".

ובפינה זו שם, נמצא גם זקן הממסד היהודי, אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה! במאלמו, שבדיה, ג'ודיס פופינסקי, ניצולת אושוויץ, מצטמררת ואומרת, "מעולם לא חשבתי שאראה, בחיי, שנאה כזו, לא בשוודיה בכל מקרה," בעוד יהודים נימלטים מהאלימות של מהגרים מוסלמים. פוקסמן מתנפח מאחורי החבית, ודורש שיהודים יתנו כסף כדי לסייע למוסלמים לבנות מסגדים באמריקה.

עשר שנים אחרי 9 / 11, חמש שנים לאחר הרצח של פמלה ווכטר, הזמן עבר עבור הגברים היהודים לצאת מהמרתף. הצעד הראשון: להתחיל לומר את האמת.
Thanks to Nurit Greenger

No comments: